פסק-דין בתיק עת"מ 17575-03-12

1.         המבקשים/העותרים הם בעלי חנויות ודוכנים בשוק בצלאל בתל-אביב יפו.

המשיבות 5 ו-6 יזמו תוכנית ל"התחדשות מתחם שוק בצלאל", שקיבלה את האישורים הדרושים מאת המשיבות 1-4.

העותרים סבורים, כי היתרי בניה שהוצאו ליזמי התוכנית הם בלתי חוקיים, ומכאן הפניות לבית המשפט, שמטרתן עיכוב העבודות שהחלו ביום 1.5.2012 במתחם האמור.

2.         עתירה ראשונה בעניין זה, 17575-03-12, הוגשה ביום 11.3.12. במסגרתה טענו העותרים, שהיתר חפירה ודיפון, שמכוחו פועלות במקום המשיבות 5 ו-6 חסר תוקף, שכן הוצא לפי תוכנית קודמת ולא לפי תוכנית מעודכנת ("התוכנית החדשה" כהגדרתה בעתירה).

            במהלך דיון מקדמי בעתירה זו (22.3.12) הוברר, כי היתר החפירה והדיפון תקף לפי התוכנית הישנה, 2250, ואם תתקבל ותאושר תוכנית מעודכנת ("התוכנית החדשה"), 2250ב, עדיין ניתן יהיה להוציא היתרי חפירה ודיפון באותו היקף כפי שהוצא בפועל בענייננו (ראו דברי ב"כ המשיבים 1-4 בעמ' 2 לפט'. שו' 29-30).

3.         בהחלטה מיום 1.5.12, דחיתי את בקשת העותרים לצו ביניים בעתירה הראשונה.

4.         העתירה השניה, 18-05-12 הוגשה ביום 1.5.12, ובה טוענים העותרים, כי קיבלו "ערב הגשת" העתירה, חוות דעת אדריכלית מאת האדריכל נתן גרוס, ולפיה התנאים לביצוע עבודות החפירה והתפעול, אותן מבקשות המשיבות 4  ו-5 לבצע, כאמור, לא התמלאו, שכן תנאי מהותי לאישור ולביצוע ההיתר האמור, הינו הגשת "בקשה עוקבת" שתבטיח את בניית הבנין המיועד להתבצע. העותרים אומרים, כי בקשה עוקבת, כאמור, כלל לא הוגשה, ולדעתם גם לא ניתן להגישה בשלב זה, שכן "התוכנית החדשה" טרם פורסמה למתן תוקף. ראו: עמ' 4 לנימוקי העתירה השניה.

            עוד חוזרים העותרים, גם בעתירה השניה, על טענותיהם בעתירה הראשונה, ולפיה ביצוע עבודות החפירה והדיפון המתוכננות יגרום לסבל רב ולנזקים לעותרים כמי שמנהלים עסקים מסחריים במקום, שכן ספק , לדעתם, אם יגיעו לקוחות למקום בעת ביצוע עבודות רחבות היקף.

5.         שמעתי בהרחבה את טענות בעלי הדין בעתירה הראשונה, בכתב וכן בעל פה, בדיון מקדמי. לגבי העתירה השניה, קיבלתי טענות בכתב, הן לענין העתירה והן במסגרת בקשה לצו ביניים, וכן קיבלתי, בעקבות החלטת ביניים, הבהרה נוספת מטעם העותרים לגבי נושא השיהוי.

            בא כוחם המלומד של העותרים כתב, כי היתר החפירה והדיפון הינו חסר תוקף הן מכיוון שבקשה להיתר לבניינים שאמורים להיבנות במתחם האמור, טרם הוגשה, והן מכיוון שההארכות החוזרות ונשנות של ההיתרים לחפירה ולדיפון, שתחילתן בשנת 2008, אינן סבירות ונעשו שלא בהתאם להוראות הדין.

            לענין טענת שיהוי, שהועלתה כבר בעתירה הראשונה, כתב ב"כ העותרים,  ש"אף אם היה שיהוי במועד הפניה לבית המשפט, ... הרי שאי החוקיות הבוטה של ביצוע עבודות חפירה נרחבות מכוח היתרים שאינם בתוקף, דוחה את אותו השיהוי", סעיף 12 להבהרה מטעם המבקשים, שהוגשה ביום 2.5.12.

6.         אחרי ששקלתי את כלל נסיבות הענין, בהסתמך על הטענות המפורטות שהובאו בפניי, אני סבור, שמן הראוי לדחות את שתי העתירות מחמת שיהוי על-פי תקנות 3 ו-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. לפי תקנה 8(3) לתקנות הנ"ל, רשאי בית המשפט למחוק או לדחות עתירה לאחר שקיים דיון מוקדם בה. ולפי תקנה 7(2) ניתן למחוק או לדחות עתירה על פי כתב העתירה בלבד.

7.         ב-עע"מ 9293/11 מהא רפיק עלי חסן אלדר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (18.4.2012) נאמר בסעיף י"ח לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין:

"י"ח.  כידוע, שני פנים לטענת השיהוי: האחד, שיהוי סובייקטיבי, המבקש לבחון את התנהגותו של העותר. לוז העניין הוא "אם העותר פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין, ואם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו" (בג"ץ 2632/94 דגניה א' נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2), 715 ,726 (השופט- כתארו אז- אור)), שכן חלוף הזמן יכול ללמד כי ויתר על זכויותיו (עע"ם 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון [פורסם בנבו], פסקאות 30-29). השני, שיהוי אובייקטיבי, המבקש לבחון האם חלוף הזמן גרם לשינוי המצב לרעה ולפגיעה באינטרסים של המשיב או של צדדים שלישיים. מנגד תיבחן השאלה האם הימנעותו של בית המשפט להידרש לעתירה מחמת השיהוי בהגשתה תביא לפגיעה קשה וחמורה בחוק או בשלטון החוק (עע"ם 6881/07 ברגר ואח' נ' המועצה האזורית עמק חפר [פורסם בנבו], פסקה 23; בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקוה, פ"ד מח(5) 630, 642-641)."

8.         בענייננו, הוצאו היתרי החפירה והדיפון עוד ביום 3.8.08. העותרים הגישו ביום 22.11.11 התנגדות באמצעות עורכי דין ל"תוכנית החדשה". ברור, איפוא, כי במועד זה היה המצב התכנוני ידוע להם. חרף זאת הוגשה העתירה הראשונה רק בחודש מארס 2012. העתירה השנייה הוגשה בחודש מאי שנה זו, והנתון היחיד שנוסף בעתירה השנייה הוא חוות דעת אדריכלית מעודכנת.

            אינני סבור, שהעובדה, שהעותרים בחרו לקבל חוות דעת אדריכלית בחודש מאי 2012, אמורה לעכב את מרוץ הזמן או לאיין את השיקולים האחרים בכל הקשור לטענת השיהוי. אדריכל נתן גרוס, שעל חוות דעתו סומכים העותרים עתה, נכח בדיון המקדמי בעתירה הראשונה. אין כל הסבר מדוע נכללה חוות הדעת בעתירה השניה ולא בראשונה.

            לא זאת אף זאת: עוד ביום 21.11.11, כאשר הגישו העותרים התנגדות לוועדת משנה להתנגדויות של הוועדה המקומית, הם צירפו לאותה התנגדות חוות דעת אדריכלית של האדריכל נתן גרוס, מתאריך 17.11.11.

            העותרים היו ערים משך פרק זמן משמעותי לתוכניות מוסדות התכנון בקשר למתחם השוק, בו הם פעילים. בסוף שנת 2011 הם היו מעורבים, כאמור,  בהליכי התכנון. כל טענה הנוגעת לחוקיות ההליכים היתה צריכה להיות מובאת כבר באותו שלב. תקנה 3(ב) לתקנות הנ"ל קובעת, שיש להגיש עתירה "בלא שיהוי... ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה  עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".

            מסקנתי היא, שלא יכול להיות ספק, שהנתונים העובדתיים והמשפטיים הרלבנטיים להיתרי הבניה שהוצאו למשיבות 5 ו-6 היו בידיעת העותרים מזה חודשים, לפחות.